בשמורת נבחו ישנו מרכז מבקרים עם חנויות שמוכרות מוצרי אינדיינים והוא ממוקם בנקודת תצפית נהדרת על הקניון.למעשה ממוקם מרכז המבקרים הקטן הזה בנקודת התצפית , "Desert View " ששימה בעבר כאסם ומאין מבצר לאנשי הנבחו שהם יורשיהם של ילידים קדומים יותר , אנשי אנסטזי שחיו כאן לפני 20,000 שנה ועזבו את האיזור בשל בצורת מתמשכת.

הנוף כמובן מדהים וגם מוצרי החנות נאים מאד.

מאד עייפה אני כי קמתי בארבע לפנות בוקר לצפות בזריחה מעל הגרנד קניון . היא היתה יפה ומרשימה כמו שציפתי לה. בחוץ שרר אוויר קר והיה עדיין חשוך ורק משהתקרבתי לשפת המצוק חשתי בגלי החום האדירים העולים מתחתית הקניון פרי תולדה של אמא אדמה המשמרת את להט השמש כאן כבר מאז היות הקניון קיים.לא הייתי היחידה שהגיעה הנה . אפשרות לצפות בזריחה מעל הקניון הזה קוסמת כנראה לרבים ובכל מקרה אין אתה מצוי בקרבת טבע נשגב כזה במהלך חיי השגרה שלך . לחווית הבוקר נוסף ריח גללי החמורים שהובילו קבוצת מטיילים , צוהלת , בטרק ארוך לתחתית הקניון . אני מתבוננת בהם בקנאה מהולה בהגיון פשוט המשדר לי שבמשך היום הלוהט אולי אין זה התענוג הגדול ביותר לשבת על גב חמור וכל מה שאתה חפץ בו הוא מזגן או צל . מאחר ואי אפשר למצות את הקניון הגדול רק מהצצה בו משפת המצוק המשכתי את חוויית הקניון המוקדמת הזו בהרפתקאת הליקופטרים . קצרה מדי לטעמי. הנוף של הגרנד קניון חולף מתחת לרצפת ההליקופטר שבקידמת המסוק היכן שיושב הטייס וגם אני במזל של אותם פוקסים נחשבים , לצידו . התצורות הגיאולוגיות מרשימות וההתרשמות הכללית היא שאתה טס מעל נוף צחיח. כל צבעי המדבר ותצורות הסלעים המוכרים למטיילי מדבר מרובדים שכבות שכבות בתוך הערוץ העמוק. אי אפשר להגיע בטיסה מסוג זה לאותם המקומות של סרט האימקס אבל חווית הטיסה נחמדה . להרף חשתי כמעט כמו הקונדורים , כמותם מרחפת מעל פסגות שרגל אדם לא דורכת בהם בדרך כלל.

יעדנו הסופי להיום הוא אגם פאול שנוצר בשל סכר שהוקם כאן. הדרך לאגם חוצה מדבר רחב ידיים המכונה "המדבר הצבוע " וזאת משום ששכבות הקרקע שבו מוערמות אחת על האחרת בצבעים של חומים למינהם , אדומים ,אפורים צהובים , ורודים ולבן גירי. כך נוסע אתה כשעה והמדבר הזה אינו נגמר . המדבר נראה ריק. פה ושם עדות לקיום בני אדם במקום. אלה בעיקר אינדיאניים משבט נבחו הבוחרים לדור במגורי מאהלים , ובריחוק איש מרעהו . פתאום יופיע הטיפי אותו אוהל אינדיאני הדומה לקונוס שבו מקיימים הנבחו עדיין את מפגשי הטקסים שלהם ואורחות הכנסת האורחים שלהם מזכירות את אלה של כל הנוודים . תראה גם מבני חושות וסביבם אותם מכלי פלסטיק לאגירת מים . אמנם אין הם נושאים את מיכל המים על הראש ואינם מהלכים יחפים קילומטרים בכדי להביא את נוזל החיים למקומות מגוריהם כי היום יש טנדר [Pick Up ] . הנוהג כשאתה מבקר אינדיאני בטיפי שלו לשבת מאחוריו בכדי לא לחמוס לו את החום העולה מהאש שהבעיר.

רבע דולר הוא המחיר שהם משלמים עבור 250 גלונים של מים אותם הם אוגרים במכלי פלסטיק ענקיים ועושים דרך של 40-50 מיילים כל פעם שהמים אוזלים. ארוע זה מתרחש פעמים אחדות במשך כל שבוע. כך מקיימים הם את עדרי צאנם ומספקים את תצרוכת המים האישית . צאן במדבר אני מהרהרת , גם משה רבנו היה רועה צאן לבן הארמי במדבר ותראו מה יצא ממנו ....הם בוחרים לשמר אורח חיים של ריחוק ונפרדות וחיים בקבוצות קטנות . חושבת אני שאולי המדבר אינו יכול לקיים ריכוזי נוודים גדולים . כאן מרחבים עצומים ואפשר להתפרש בהם. אורחות חייהם הינם של חברה מטריארכלית. הכל שייך לאשה . אין הם נוהגים להתגרש אבל אם נמאס לגברת הבית מהבחור היא פשוט מוציאה את חפציו ומה שתחשוב לחלוק עימו אל מחוץ לדלת ושיילך. עורכי דין לא ימצאו כאן עבודה מרובה וכל סכסוך או בעייה נפתרים על ידי השאמן או בורר מטעמם. אין זה נהוג לפנות לערכאות חיצוניות . המסגרת האחרונה בשיפוט היא מועצת נבחו. .

עולה בי המחשבה שהמדבר בעצם היה מקום לגדילה רוחנית ומפלט מרעש חיצוני אצל רבים לאורך ההיטוריה אבל הנבחו כמו שאר הילידים לא הצליחו לשמר עצמם מפני פגיעת האלכוהול שהביא עליהם האדם הלבן . רבים מאלה חסרים את הגן שיעזור להם להתמודד עם אלכוהול והם פשוט הופכים אלכוהוליסטיים . לא תמצא כאן אפילו בקבוק בירה. האלכוהול אסור בשמורותיהם ורק עכשיו חודרת המודעות של נזקי האלכוהול אל אנשיהם. ארוכה עוד הדרך במערכה הזו . הם בעצם די אומללים מאחר ונקרעו מאורחות חייהם המסורתיים אותם הם יכולים לקיים רק באזורי הספר המבודדים הללו . כל מוצריהם היפים המתחילים לצוף על דוכני המכירה בחנויות , נמכרים כדי לעזור לאנשיהם .

בין הרהור אחד למשנהו כשהנוף המדהים נפרש במשך שעות הנסיעה הרבות החולפות עלינו, נבוא בפאתי אגם פאול הנוצר כתוצאה מסכר בקניון גלן . פתאום התמלא המדבר באנשים . החום כאן בלתי נסבל כמו באגם הבסו. אגם זה מהווה גם הוא אטרקציה תיירותית . אלפי מכוניות , סירות רבות במרינה הגדולה ונופשים שבאו להעביר כאן שבוע בטיולים ובספורט מים . המתחם ענק כמה בלוקים של מבני חדרים , ממוזגים . עבור השמוש בציוד שבתוכם הכולל סדינים מגבות וסכו"ם אמורים האורחים לשלם בנפרד . הדבר הזה אינו מפריע אותם מלהגיע הנה עם ילדיהם וחיות המחמד שלהם. כדי להגיע לכאן יש לשלם אגרת כביש בסך 100$ ולכן החופשה כאן צריכה באמת להיות מעניינת בעיקר עם תוסיפו להוצאות את מחיר הדלק שהכל קובלים עליו שהוא מאד גבוה וכידוע מכוניות אמריקאיות הן מהסוג הזולל דלק.את כל האינפורמציה הזו אני סופגת מאחד האורחים , מלטפת את הכלב החום שלו ומתגעגעת לחמד שלי.

אותנו גוררים לצורך תצלום קבוצתי בנוף המדהים . לשם כך ממוקמת כאן במת צילום . ספסלים בשלושה מפלסים בכדי להכיל קבוצת אנשים גדולה באותו פריים שתתפוס המצלמה. עומדת כך בחום הלוהט ומתקשה לנשום.

יוצאים להפלגה על האגם . יופי אני חושבת לעצמי אולי נתקרר קצת . לא כך הוא השמש הקופחת גורמת לי לתופעות התייבשות , דהיינו כאב ראש נוקב וסחרחורת . הקירות הצרים של הקניון אליו מועדות פנינו לוהטים ומעלים את הטמפרטורה בעוד כמה מעלות . אוי לחשוב שרציתי טרק חמורים , יש אלוהים כנראה שמנע את החוויה הזו ממני .8 בקבוקי מים אגמע בצל תא הקברניט ותהא נחוצה לי שעה ששופכים עלי המים המתייבשים ומתאדים מיד לפני שאוכל לתפקד מחדש. בזווית עיני רואה אני קירות קניון צר , וריצודי אור מהשתקפות המים עליהם. לצערי רק ממרחק , בצל שמספק תא הקברניט מאחר ולסירה הזו אין מיזוג וסככת צל להמלט אליה. הסירה מלאה מטיילים מלבדנו . הכל מתרגשים מהמראות ובערפול חושים אני שומעת את קריאות ההתפעלות שלהם . ביינתיים עומל קשות להחזיר אותי לחיים ריינג'ר אחד המבין בענייני התייבשות .לא אצטרך עירוי נוזלים תוך וורידי לשמחתי אבל את המראות היפים הללו אקלוט רק בשמץ .האמריקאים בכל זאת מסודרים וכשאנו יורדים מהסירה , מטפסים בשביל תלול כמאה מטרים מחכה בקצהו טנדר הלוקח אותי לחדרי המצוי בגוש בניינים C . אין גופי יכול לספוג ולו קרן שמש נוספת היום.

מעולפת וחסרת כוח אני צונחת על המיטה ומחצית שעה נוספת תעבור עלי טרם יגיע איש התחזוקה בכדי לסדר את מיזוג האוויר שבחר לא לעבוד דווקא בחדר שלי. איך שהוא אני מגיעה בערב לחדר האוכל המקסים , הצופה לנוף האגם. כאן אתה צריך להזמין מקום מראש ולא תאלץ להמתין שעה ויותר לשולחן פנוי . הארוחה נהדרת . לפחות החוויה הזו בסדר. כמו חמד שלי שאחרי שהיא אוכלת מקבלת פרץ אדרנלין , מכשכשת בזנבה ורוצה להתרוצץ , פרץ האדרנלין וההתאוששות החדשה הופכים את השעה הבאה לשעת כביסה. יש לכבס את כל זוגות המכנסיים החולצות והגופיות מאחר ומזיעים כאן ו"הורסים" בגדים למכביר. את הכבודה הזו הנפרשת המרפסת אאסוף לאחר מחצית השעה. כל הבגדים יבשים וקשים כקרש , דבר המקשה על גיהוצם אלא שהכלל הידוע אומר שבכדי להרגיש בן אדם צריכים להיות לך כמה בגדים אלמנטריים הזמינים ללבישה ומרעננים את מראך כשהמצב לא נוח בלשון המעטה . " המדריך לטרמפיסט בגלקסיה " יאמר לך שאתה בעצם נזקק למגבת בלבד כי היא האביזר שיסדר לך מראית הולמת . מראית חיצונית שתהדהד את המראית הפנימית . כשיש פתרון פשוט שכזה לתיקון מורל ירוד אין צורך להתלונן בשל זוטות קטנות כמו קשיי גיהוץ .

פעילויות בית אלה מסתיימות והמיטה שעליה הפכתי את תוכן מזוודתי , פנויה לשינה.

מתעוררת באמצע הלילה . צינה אחזה בי . מוצאת שמיכה נוספת וצוללת בחזרה לשינה . את המזגן אין בדעתי לכבות.